פסק-דין בתיק ע"פ 6490/11

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור המדינה על קולת העונש שהשית בית המשפט המחוזי לנוער בתל-אביב-יפו (השופטות ש' דותן, י' שיצר והשופט ש' שוחט) על המשיב בתפ"ח 206/08 מיום 26.7.2011. בית המשפט קמא הרשיע את המשיב בהכרעת דין מיום 2.11.2010, בתום שמיעת ראיות, ברצח תוך ביצוע עבירה אחרת לפי סעיף 300(א)(3) יחד עם סעיף 402(ב) וסעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), והשית עליו18 שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו; שלוש שנות מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא כי לא יעבור עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע; ופיצוי בסך 200,000 ש"ח לילדי המנוחה, עו"ד ענת פלינר ז"ל (להלן: המנוחה).

העובדות על פי כתב האישום

1.       בערב יום 10.4.2006, כששהה בביתו, החליט המשיב לבצע שוד באחד מהבתים ביישוב בו התגורר כדי להשיג כסף. סמוך לשעה 21:00, נטל המשיב זוג כפפות שחורות וכן סכין קומנדו ונדן שהיו שייכים לאביו ויצא מביתו כשהכפפות לידיו והנדן, והסכין בתוכו, חגורים למותניו. המשיב הגיע לחצר ביתה של המנוחה, ודפק על דלת ביתה בשעה ששהו בו בנוסף אליה גם ילדיה הקטינים. המנוחה שאלה לזהותו והמשיב ענה שמדובר ב"שכן". לאחר שהמנוחה פתחה את דלת הבית הורה לה המשיב להוציא את כל הכסף שברשותה, ובעודו דורש את מבוקשו שלף את הסכין ודקר את המנוחה בבטנה פעמיים, השליך את הנדן לרצפה ונמלט מהמקום. במהלך מנוסתו השליך המשיב את הסכין והכפפות לפח אשפה. כתוצאה מהדקירה התמוטטה המנוחה לעיני ילדיה ולאחר שפונתה לבית החולים נקבע מותה.

          על כן, הוגש כנגד המשיב כתב אישום בגין העבירות שפורטו ברישא.

ההליכים לפני בית המשפט המחוזי

2.       המשיב הודה ברוב עובדות כתב האישום לפני בית המשפט המחוזי, אך ציין כי דקר את המנוחה רק לאחר שהחלה לצעוק. המשיב כפר בכך שגרם במזיד למותה של המנוחה והוסיף כי הוא בעל פיגור שכלי וסובל מהפרעות נפשיות שמנעו ממנו להבין את מעשיו. המשיב נשלח בהוראת בית המשפט לועדת אבחון לפי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 על מנת שתיתן את דעתה על מצבו. בחוות הדעת שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 8.7.2009 נקבע כי המשיב אינו סובל מפיגור שכלי או ליקוי שכלי אחר. בתום שמיעת הראיות בתיק, דחה בית המשפט את טענת המשיב לפטור מאחריות פלילית וקבע בהכרעת דינו כי ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

3.       המערערת טענה לפני בית המשפט המחוזי כי יש לגזור על המשיב את עונש החובה הקבוע בחוק לעבירת הרצח - מאסר עולם. מנגד, טען המשיב כי יש להתחשב בהוראת סעיף 25(ב) לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) ולכן, בהיותו קטין בעת ביצוע העבירה ובשל הפגיעה הניכרת ביכולתו להבין את מעשיו, אין להטיל עליו מאסר עולם.

עיקרי גזר דינו של בית המשפט המחוזי

4.       הדעות בבית המשפט המחוזי נחלקו. דעת הרוב, מפי השופט ש' שוחט שאליו הצטרפה השופטת י' שיצר, סקרה תחילה את הדין הנוגע להשתת מאסרי עולם על קטינים. דעת הרוב ציינה כי סעיף 25(ב) לחוק הנוער "משחרר" את בית המשפט מהחובה לגזור את עונשי החובה הקבועים בחוק ובכללם את עונש מאסר העולם בגין עבירת הרצח. דעת הרוב הפנתה לפסיקת בית משפט זה בסוגיית ענישת קטינים המעורבים בעבירת רצח, בה נקבע כי בעניינם של קטינים ישקול בית המשפט את גילו של הקטין, את נסיבות ביצוע העבירה ואת הרקע לביצועה בטרם ישית עליו עונש מאסר עולם. עוד ציינה דעת הרוב כי יש חשיבות להבחנה בין רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק לבין רצח לפי סעיף 300(א)(3) לחוק, שכן באחרון נעדר הרכיב של כוונה תחילה בגדרי היסוד הנפשי של העבריין, באופן שיש בו כדי להשפיע על שיקולי בית המשפט בהשתת עונש מאסר עולם על העבריין-הקטין. דעת הרוב סקרה את הפסיקה המועטה בה הושתו עונשי מאסר עולם על קטינים והדגישה כי ברוב המכריע של המקרים היה מדובר בעבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק ובנסיבות בהן הקטינים היו על סף הבגירות וכאשר היה מדובר ברצח קשה ואכזרי. עוד הפנתה דעת הרוב לעובדה שבמרבית המקרים מושתים על קטינים עונשים הפחותים ממאסר עולם גם כאשר הם מורשעים בעבירת רצח בכוונה תחילה. דעת הרוב הוסיפה והפנתה לפסיקה במסגרתה התחשב בית משפט זה בנסיבות נוספות מעבר לגילו של הקטין אשר יש בהן כדי להצדיק השתת עונש שאינו מאסר עולם.

5.       בבחינת מן הכלל אל הפרט; דעת הרוב עמדה על נסיבות המקרה דנא ונימקה מדוע יש בהן כדי להצדיק אי השתת מאסר עולם על המשיב. כך מנתה דעת הרוב את העובדה כי המשיב הורשע בעבירת הרצח אך לא בכוונה תחילה; את גילו של המשיב בעת ביצוע העבירה - 15 שנים ותשעה חודשים - ואת העובדה שלא ניתן לומר שהיה "על סף הבגירות". בנוסף לכך, דעת הרוב הדגישה שעל אף שהמשיב הסתיר את ביצוע הרצח במשך שנתיים, לאחר תהליך מסוים הביע חרטה על מעשיו כפי שעלה גם מתסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו ומהעובדה שניסה להתאבד בתלייה בזמן היותו במעצר. דעת הרוב אף הדגישה את המלצת שירות המבחן לנוער להעניק למשיב טיפול נפשי התנהגותי ותרופתי בתנאי כליאה, חרף דפוס התנהגותו האלימה ורמת הסיכון הגבוהה הנשקפת ממנו.

6.       דעת הרוב קבעה כי אף שלדידה מתקיימים כמה מבין מבחני המשנה של סעיף 300א(א) לחוק, לא מתקיימים כל המבחנים הדרושים שכן המשיב לא הוכיח הגבלה ניכרת של יכולתו להבין את מהות מעשיו וקיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין אותה הגבלה. ברם, דעת הרוב הטעימה כי אין להתעלם מאישיותו של המשיב ומהלקות השכלית ממנה הוא סובל. בדעת הרוב הודגש כי אמנם בהכרעת הדין נדחתה טענתו של המשיב כי הוא לוקה בכושרו השכלי במשמעות מונח זה לפי סעיף 34ח לחוק, אך מחוות דעת רבות שהוגשו בעניינו עולה כי יכולותיו הביצועיות וההתנהגותיות נמצאות על גבול הפיגור וכי ניתן להתחשב בנסיבות אלה שעה שמדובר בקטינים, על פי פסיקתו של בית משפט זה אף אם לא חל סעיף 300א(א) לחוק.

7.       דעת הרוב ציינה כי קטינותו של המשיב, אישיותו הדלה ונסיבות ביצוע העבירה מצדיקות סטיה מעונש החובה הקבוע בחוק, ולכן יש לאזן בין נסיבות אלה לבין שיקולי הענישה האחרים. דעת הרוב התייחסה גם לאמור בתסקיר נפגעי העבירה ממנו עולים הנזקים הקשים והשבר שנגרמו למשפחת המנוחה. דעת הרוב עמדה על האסון שפקד את בני משפחת המנוחה והקשיים המלווים את התמודדותם עם תוצאות אובדן חיי אם ובת והשלכותיהם הקשות על חייהם. לאחר איזון בין מכלול השיקולים, השיתה דעת הרוב על המשיב את העונשים שפורטו ברישא.

8.       דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי, מפי השופטת ש' דותן, הסתייגה מהתוצאה אליה הגיעה דעת הרוב בגזירת דינו של המשיב. לעמדת דעת המיעוט, אכן לא היה מקום להחיל במקרה דנא את הוראת סעיף 300א(א) לחוק. דעת המיעוט הדגישה כי הוכח שהמשיב תפקד בכל תחומי החיים ללא עזרה, אחז ברישיון נהיגה ואף היה מסוגל לבצע פעולה של גניבת קטנוע.

9.       לעניין העונש הראוי, גרסה דעת המיעוט כי על אף שהמחוקק הותיר לבית המשפט שיקול דעת בעניין גזירת עונשם של קטינים שהורשעו ברצח, תופעת האלימות הגוברת בקרב בני נוער מחייבת לראות בעונש החובה הקבוע בחוק כנקודת מוצא אשר בהתייחס אליה ניתן להפחית באורכה של תקופת המאסר בעניינם של קטינים בהתאם לנסיבות המקרה. דעת המיעוט סברה כי בנוסף לנסיבותיו האישיות של המשיב יש מקום לבחון גם את היקפה ההולך וגובר של תופת האלימות בקרב בני נוער, ובכלל זה גם נקיטת עבירות המתה, ואת הצורך בהרתעת עבריינים פוטנציאליים, כמו גם את הצורך להביע שאט נפש ביחס לביצוע העבירה שבנדון. דעת המיעוט הדגישה את אדישותו של המשיב לתוצאה הקטלנית של מעשיו ואת העובדה שהסתיר את ביצוע העבירה משך שנתיים תוך שחזר לנהל את שגרת חייו באופן רגיל עם משפחתו. בשים לב לכך, ציינה דעת המיעוט כי אין היא מקבלת את חרטתו של המשיב.

דעת המיעוט הדגישה גם את ניסיונותיו של המשיב להוליך שולל את בית המשפט כמו גם את הרופאים הפסיכיאטרים שבחנו אותו, כדי שיקבעו כי אינו כשיר לעמוד לדין, כפי שעולה מחוות הדעת שנערכו בעניינו. דעת המיעוט ציינה כי לשיטתה אין מקום להבחין בין סעיף 300(א)(2) לחוק לבין סעיף 300(א)(3) לחוק לצורך קביעת עונשם של קטינים, וכן ציינה את פסיקת בית משפט זה לפיה קטינות אינה מקנה חסינות מפני ענישה, ואף לא מפני עונש של מאסר עולם. עוד הדגישה דעת המיעוט את זכויותיהם של נפגעי העבירה ואת המשקל הראוי שיש לתת לפגיעה בבני משפחת המנוחה במסגרת גזירת עונשו של המשיב. דעת המיעוט הדגישה את המשך התנהגותו האלימה של המשיב גם לאחר מעצרו, את המסוכנות הגבוהה שנשקפת ממנו וכן את העובדה שעל אף ששירות המבחן המליץ על טיפול שיקומי ותרופתי בעניינו, מדובר היה בהמלצה כללית ובלתי מגובשת. לאור כל אלו, הטעימה דעת המיעוט כי יש להשית על המשיב 24 שנות מאסר לריצוי בפועל בנוסף על העונשים שנקבעו בדעת הרוב.

          כנגד התוצאה העונשית אליה הגיעה דעת הרוב מכוון ערעור המדינה שלפנינו.

תמצית נימוקי הערעור

10.      המערערת - באמצעות באת כוחה, עו"ד תמר פרוש - טוענת כי העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרתה היתרה של העבירה בה הורשע ונסיבות ביצועה במקרה הקונקרטי. לטענתה, לנוכח גל האלימות הפושה בחברה בכלל ובקרב צעירים בפרט, על בית המשפט לומר את דברו באופן ברור ולהשית ענישה משמעותית וכבדה על מי שנוטל חייו של אחר. המערערת מדגישה את העובדה שהמשיב הסתיר את ביצוע העבירה משך שנתיים עד שנתפס במקרה, אגב ביצוע עבירה אחרת, וכן את מסוכנותו הנלמדת מקור הרוח בו ביצע את העבירה וכן מהתנהגותו לאחריה, כפי שגם עולה מהערכת המסוכנות שנקבעה בעניינו. המערערת מדגישה את הפגיעה הקשה שנגרמה לבני משפחת המנוחה וטוענת כי דעת הרוב לא נתנה משקל הולם לפגיעה זו. המערערת טוענת כי שגתה דעת הרוב כשנתנה משקל רב מדי לגילו של המשיב, וכי גם אם גילו אינו מצדיק השתת עונש מאסר עולם, הרי שבנסיבות ביצוע העבירה מוצדק יהיה להשית עליו עונש מאסר ממושך ביותר.